בשבת הגדול נהוג בקהילות ישראל שהמרא דאתרא הוא זה שדורש.

אני אינני המרא דאתרא, אז ברשותכם הפעם אומר את הדברים שדרש המרא דאתרא במקום אחר,רחוק מכאן,לפני כ 82 שנים.

המרא דאתרא של גטו ורשא הרב הצדיק רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

אבל לפני זה נשאל שאלה.
בפרשת השבוע מופיע עניין צרעת הבית- נגע הבית.
"וידבר ה אל משה ואל אהרן לאמר,כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם"

נגע הצרעת בבית גורם לטומאה ולשבירה של קירות הבית.

במדרש מופיע שאותו הנגע מגיע בגלל צרות העין.
"אדם אומר לחברו השאילני קב חיטין ואמר לו אין לי…,האשה אומרת לחברתה השאילני נפה והיא אומרת אין לי…
מה הקב"ה עושה ? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא כליו הבריות אומרות ' וכי לא אמר שאין לו ? ראו כמה חיטין יש לו וכו".

לפי דברי המדרש נגע הצרעת הוא עונש על צרות העין.

אבל רש"י על הפסוק בוחר להביא מדרש אחר,הפוך לגמרי מהמדרש שהזכרנו,
"בשורה היא להם,לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות הבתים כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר,ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן"

לפי דברי המדרש שרש"י מביא,נגע הצרעת הוא מתנה,פרשת נגעי הבית היא בשורה.

וא"כ השאלה היא כיצד יתכן שני פרושים הסותרים זה לזה ??

רבי קלונימוס שפירא איבד בשואה הארורה את הכל.
בנו כלתו ודודתו נרצחו בהפגזות וזמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני מתה אמו.
אבל דבר אחד הוא מעולם לא איבד.
הוא לא איבד את הראיה ,את הראיה הנכונה.
הוא השקיף על המציאות במבט נחוש של אמונה ותקוה וכך ועל כך המשיך ומסר את דרשותיו בגטו ורשא.

באחת מדרשותיו הוא פתח בפסוק שהזכרנו על נגעי הבתים,והקשה קושיא.
אם הקב"ה רוצה לתת מתנות לעם ישראל, אוצרות שהחביאו האמוריים,א"כ למה זה צריך לבוא ביחד עם טומאה של צרעת הבית ??
למה טובתן של ישראל מתערבת יחד עם טומאה וצער ??

ועל כך הוא ענה בעיניים דומעות,
' אנחנו יודעים ומאמינים שכל מה שה' עושה,אפילו מלקה אותנו הכל לטובה הוא.
אבל כשרואים שלא רק בייסורי הגוף הוא מלקה אותנו,אלא גם בדברים שח"ו מרחיקים הם אותנו מאיתו יתברך,
אין חיידרים לתינוקות של בית רבן,אין בית כנסת ומניין להתפלל,אין ישיבה,אין מקווה….,אז ח"ו עולה ספק בקרבנו האם זה גם לטובה או שח"ו אלו יסורים של "וישליכם…"
לכן רואים בתורה – זה המסר של פרשת נגעי הבתים שאפילו שהנגע הוא טמא ומטמא…מ"מ אח"כ מתגלה המטמון..
ולכן צריך האיש לומר "כנגע" ," ובא האיש אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי הבית"
זה רק נראה כמו נגע…'

רבי קלונימוס שפירא הי"ד הצליח לראות מעבר לזוועות.
הוא לא נכנע לעיני הבשר.

מה שלי היה מוקשה כסתירה בין שני המדרשים,אצלו זה היה הפשט של המציאות.
לא חייבים לראות בעיניים כדי להאמין.

ברשותכם אמשיך משלי ע"פ דרכו.

חז"ל דורשים שפרשת נגעי הבית לא היתה ולא תהיה ,בדיוק כמו בן סורר ומורה ועיר הנדחת,
ונכתבה כדי "דרוש וקבל שכר".

יתכן לומר ע"פ דרכו, כי אכן בעיני בשר אין לנו יכולת לראות את שני הדברים מתחברים יחדיו.
עונש ומתנה.
שבירת הבית- טומאה ומצד שני בשורה של גילוי מטמון.
לכן אומרים חז"ל שזה לא היה ולא יהיה.
אבל "דרוש וקבל שכר",חובה עלינו לדרוש- לחפש ולדעת כי זו המציאות האמיתית.
גם כשנראה שיש חושך מוחלט,אח"כ נראה את המטמוניות.
החושך לא נוצר כדי שנאבד בו את דרכנו,
הוא אחד מהדרכים להגיע לאור.

גם כשח"ו מישהו חושב שהוא במצב של טומאה וריחוק,אפילו אם יודע שהוא הביא את זה על עצמו,שידע שגם משם זו דרך לאור.
מכל מקום אפשר להתקרב.

ועוד משהו קטן..
רש"י שמביא את המדרש כותב,
"..לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר.."
מדוע יש לנו צורך במידע ,כמה זמן האמוריים היו עסוקים בהטמנה ??

יתכן לומר שוב,ביתר שאת,שזה המסר.

עם ישראל הולך במדבר 40 שנה בגלל חטאם בחטא המרגלים.
זה מצב דיי מייאש,סיבובים ארוכים ללא תכלית.
הקב"ה לא חפץ להוליכם ישר ומהר לא"י,
והם האשמים.
אולי ח"ו הם יגיעו למסקנה שאין סיכוי,אולי יתיאשו ??

על כך אומר להם משה,דעו לכם שכל יום ויום שאתם מסתובבים במדבר,כעונש- כריחוק,
זה גם מגדיל לכם אח"כ את המטמוניות.
כל יום שעובר בהליכה כאילו "סתמית ומיותרת" במדבר, האמוריים שמים בשבילכם ב"כספת שבקיר" עוד זהב וכסף.
מה שנדמה לכם רק כריחוק וכעונש ,הוא עצמו גם אהבה,קירבה ושכר.

במקום מבט של יאוש,מבט של תקוה ואור.

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]